שני כללים המעוגנים בחוק (המכונה בסטייל "חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית") שנועדו לשמור על המשמעת הפיסקלית של הממשלה, כלומר – לדאוג שלאורך זמן הממשלה לא מוציאה הרבה יותר ממה שהיא מכניסה.

הכלל הראשון, יעד הגירעון, קובע את שיעור הגירעון המקסימלי שמותר לממשלה בשנה מסוימת. כל כמה שנים מתקנים את החוק ומוסיפים לו את היעדים לשנים הבאות, כאשר הניסיון הוא שהגירעון יקטן עם השנים.

הכלל השני, כלל ההוצאה, קובע את השיעור המקסימלי שבו מותר להגדיל את ההוצאה של הממשלה בשנה מסוימת. את השיעור הזה מחשבים באמצעות נוסחה המפורטת בחוק.

בכללים הפיסקליים יש משהו משונה, כי מצד אחד הם נועדו להגביל את התנהלות הממשלה, אבל מצד שני לממשלה יש יכולת לשנות אותם אם בא לה לחרוג מהם, והיא אכן עושה זאת פעמים רבות. בכל זאת ניתן לומר שעצם קיומם של הכללים כנראה תורם למשמעת הפיסקלית, ולאורך השנים מאז חקיקת החוק לראשונה בשנת 1992 הן הגירעון והן שיעור הגידול בהוצאה הממשלתית נמצאים במגמה כללית של ירידה.